מבחירות לחירויות- הרהורים של דור שלישי , פרק 2.
דר' יונית ניסים,
ראש בית ספר ללימודי המשך ופיתוח פרופסיונאלי מכללת אוהלו, ,קצרין.
מערכת הבחירות הסוערת, מתלהמת ומקטבת הסתיימה זה מכבר והשאירה משקעים רבים של ריב ומדון בין פלגים שונים בחברה הישראלית המשוסעת ממילא, שסע עדתי, שסע רב תרבותי, דתי ועוד.. אלת הדמוקרטיה ניצחה במערכה, אך השאירה את נתינה פגועים ומלקקים את פצעי החניתות שנורו גם משמאל וגם מימין.
סיימנו את המערכה, יש כנסת אין עדין ממשלה והתחלנו ב"עשרת ימי תקומה" , הימים שבין פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. מאבדון לניצחון, מעבדות לחירות. ברדיו שר מאיר אריאל "עברנו את פרעה נעבור גם את זה.." נראה שהשרידות והעמידות של העם הזה חזקות "כצוק איתן" או לפחות בינתיים יאמרו הציניקנים..
לפני יומיים אירחתי בביתי השני, מכללת אוהלו בקצרין, משלחת מרצים גרמנים שהגיעו מהנובר במסגרת תוכנית חילופין, אירחתי ברגשות מעורבים. כבת לדור השלישי לשואה, כל כך סמוך לאותם "ימים נוראים" הייתי חייבת להיות מקצועית ומנטרלת רגש, אך, לא יכולתי שלא להרהר בסבי וסבתי , ניצולי השואה, שאיבדו את כל משפחותיה שם בשואה, רק מסיבה אחת בגלל שהיו יהודים. יהודים מסלובקיה, יהודים שהיו ענודים בסממני דת מובהקים, נשקו מזוזות , השתמשו בקמעות, הדליקו נרות, והקפידו על תרי"ג מצוות. מה היו חושבים עלי אם היו בין החיים ? שבעים שנה אחרי, אני, נכדתם הבכורה מארחת משלחת גרמנים על אדמת ארץ ישראל (כן , אותה ארץ שסועה מהפסקה הראשונה..) מובילה אותם, כצאן של אנשי חינוך "במתחמי העתיד" של מכללת אוהלו, מסבירה על נבכי הפדגוגיה החדשה ועל סוגיות חברתיות כאלה ואחרות... והעבר הולך איתי תמיד , קדימה ואחור...דווקא בימים אפרוריים שכאלה הרגשות מעורבים לחלוטין, געגועים, כאב וגם גאווה על כך שמהאודים העשנים, שברי האדם הללו, שהותירו צלקות רב דוריות בנפשותיהם של כל בני המשפחה, צמחה עץ משפחה עניף עם שורשים משתרגים, צמחה והתפתחה מדינה. שתיהן שלנו.
"זכור את שעשה לך עמלק ", הצטווינו אך האם הזיכרון הזה תקף גם 70 שנה אחרי? או הרבה זמן עבר וכולנו כבר שבעי מלחמות וכמו קשיש חביב שהשיטיון מתחיל להתל בו , הזיכרון צריך להתערפל ולהטמעה במחשכי המחשבה? הזיכרון הזה חייב להיות חי וקיים חלק בלתי נפרד מאתנו, צל שחור שיש לחבק באהבה ולשאת עמנו למען הדורות הבאים. לאחרונה יש לי תחושה שזיכרון השואה הולך ומתעמעם ולא יעבור זמן רב עד שנציין את יום השואה כמו סדר פסח , בצורה סמלית פולקלוריסטית כאירוע שהיה אי שם בעבר הרחוק... היום חלק מהניצולים עדין עמנו , אבל מה יהיה עוד עשור , שניים? שאותם עדויות אנושיות "משם" כבר לא יהיו אתנו, כשבני הדור השני והשלישי כבר לא יוכלו להיזכר באמא, אבא , סבא סבתא? החשש שלי שהזיכרון מתפייד בערפל סמיך שמפנה דרכו מפאת השמש.היוקדת, כמו אביב שמפנה דרכו לקיץ אינדיאני.
על רקע הקיטוב , המגזריות המתאחדת והצרות האזוריות שמתגעשות עלינו מעת לעת (דעאש כבר על הגדרות) , אני חשה כנביאת זעם בשער העיר. זיכרון השואה והשמדת יהודי אירופה (גם יהודים בתפוצת צפון אפריקה , שלעתים משתכחים מנרטיב השואה ) תהפוך לעוד ציון דרך היסטורי בציר הזמן של מדינת ישראל, אירוע אחד מני רבים "בעשרת ימי תקומה" בין המצות והשירים של פסח לזיקוקי העצמאות ובמות הבידור..
כאן המקום של החינוך! לחינוך מקום מרכזי ומשמעותי לעיסוק בלקחי השואה, משמעויותיה החברתיות, היסטוריות, דתיות יש לתת לכך את המקום הראוי ולא לחכות לטקס עם שירים , נרות ונאומים יום אחד בשנה, יום השואה. להכניס תכניות רחבות יותר להכשרת המורים , לא רק ביקור חובה ביד ושם או לוחמי הגטאות במסגרת הלימודים האקדמיים, לבנות מודל רב שנתי לעסוק בנושאים חשובים אלה, מאבני היסוד של החברה היהודית בישראל, כן , גם בתרבויות ובמגזרים האחרים, הדיון בסוגיות שונות סביב התמה "רצח עם" בשל אמונתו הדתית הוא נושא ראוי ורצוי שיכול לאחד בין מגזרים ולחדד אמות מידה מוסריות בלא הבדל דת, גזע ומין.
כאן המקום לזעוק בקול גדול , מצווה עלינו לזכור ולא לשכוח, להפוך למפעל הנצחה כאיש אחד, לשאת את לפיד הזיכרון האישי, כאש תמיד בוערת, להמשיך "לזכור ולא לשכוח". כי זה מבחירה, לא מחוסר ברירה. יש בחירות שהן חלק מהחירות שלנו, יש בחירות שהן בד.נ.א (DNA) שלנו ואין לנו ברירה אלא להמשיך את הדרך שהורישו לנו הדורות הקודמים. ממש כפי שכתב חיים גורי בשירו ירושה "את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו הם נולדים ומאכלת בליבם" . לשמור על המאכלת ולהפוכה לגחלת, "לעובדה ולשומרה" (בראשית, ב ' 15).
בתקופה כל כך צינית, שקול דאלים גבר, ומי שמשמיע דעות קיצוניות , צווחניות יותר, פרובוקטיבית יותר כל המרבה הרי זה משובח, להשמיץ, להפציץ בסיסמאות, לצרוח בכל הכח, להאשים את האחרים, להליט את היצרים כל המרבה בכל אלו חזקה שיתפרסם כסלב מדרג נמוך או לפחות יזכה לתהילת עולם בת 15 דק' בדיוק, יצא תחת מקלדתי טור לירי, עם קורטוב ארכאי מתגעגע לעבר , מתערבל בגעגועים עזים לסבתי היקרה ולמאכלי הפסח המיוחדים שלה, לישראל אחרת כזו שבדיוק כמו סבתי ניצולת השואה, היתה נעימה וסובלנית, אוהבת אדם בלא כל אפליה או מדון, זאת, למרות שהיתה פצועה ומדממת ממוראות העבר, ארץ ואנשים שהיו ואינם עוד. לזכור ולא לשכוח , כי " אין לי ארץ אחרת" לפיד העתיד בידינו ורק ביכולתנו להחליט אם לשאתו לעד , או לאפשר לו לכבות. יש בחירות שמובילות לחירות ויש חירות שהיא בחירה תמידית להמשיך לצעוד בדרך בה הלכו אבותינו .
דר' יונית ניסים, ראש בית ספר ללימודי המשך ופיתוח פרופסיונאלי , מכללה אקדמית אוהלו, קצרין.
